יש ערבים שבהם הכדורגל הישראלי מסובב לך את הקופסא. גמר הגביע אמש היה בדיוק כזה: ערב שבו אוהדי הפועל באר שבע עלו לבירה כאילו מדובר בטיול שנתי של כיתות י״ב עם בירה שחורה ופיצוחים בצידנית, חולצות אליפות עם הכנה לכיתוב ״דאבל היסטורי״, ואמונה מוחלטת שבסוף הערב מישהו גם יחלק להם גביע בצירוף סלפי עם אבו רומי.
הרי מבחינת באר שבע הכול כבר היה סגור. האליפות השישית נחגגה עוד לפני שריקת הפתיחה; שחקנים רקדו בלי סוף על במות ושולחנות, הצטלמו עם אבוקות ועם פתיתי קונפטי, ובאיזשהו שלב נדמה היה שהדאבל ההיסטורי הוא בסך הכול עניין טכני. באים, נותנים למכבי בראש ואוספים את הגביע בסיבוב מוצא. אבל הכדורגל לא באמת מתחבר לחלומות באספמיה.
מבחינתה, הכל כבר היה סגור (אלן שיבר)
קשה להוריד את הרגליים של קינגס ו-ונטורה מהבמות של רוביק לקרקע הלא יציבה של טדי, בטח כששלושה ימים קודם חטפת חמישייה במשחק ההכתרה. אין חוכמות, אתה לא יכול לשוטט על המגרש במוצאי שבת ולצפות שכעבור 72 שעות תיראה כמו אייאקס מודל 72.
ומנגד עמדה מכבי תל אביב, קבוצה שבמשך חודשים התנהגה כמו אדם שאיבד את הארנק, את העבודה ואת הטופס הזוכה של הלוטו באותו שבוע, אבל פתאום מגלה שעדיין נשארו לו כמה שקלים בכיס לקנות בירה אחרונה לפני הסגירה. עבור מכבי, הגביע לא היה בונוס. הוא היה הממתיק הרשמי של עונה מרה. ובזמן שבאר שבע כבר דמיינה איך הנגר מרחיב את ארון הגביעים והתארים בבית האדום, מכבי הבינה שאין לה יותר מה להפסיד. באיחור קל של כמה חודשים, הצהובים אכלו את הדשא.
חבל שקוז'וך לרגע איבד את זה. המאמן שחתום על אליפות מהסרטים נכנע לקני מילר, עוזר המאמן הנצחי, שנקלע לסיטואציה בעל כורחו. עד שרוני דיילה גורש מהעיר, מילר פיזר קונוסים וצעק "וול דאן" במבטא סקוטי. והנה, בתוך ערב אחד, מאמן החירום עם העיניים הקרות הפך למאמן לגיטימי. לא עוד האיש שאחראי על החימום בקריית שלום, אלא האיש שסידר גביע יקר. ואם שואלים אותו איך חוגגים זכייה מפתיעה בתואר השני בחשיבותו, כנראה שלא נשמע ממנו הודעה דרמטית על התנזרות מוויסקי לטובת תה צמחים ושוקו בטעם מוקה.
הדם הרע בין המועדונים זרם לאורך היום כולו. עוד בדרך לאצטדיון התנהלו קרבות רחוב, ועל הדשא העסק הידרדר לעיתים מעימותים פיסיים חריגים לדו קרב עם נגיעות בושידו.
ואז הגיע קוז'וך ושחרר קיטור. במקום להודות שקבוצתו פשוט הגיעה מותשת, מפוזרת וקצת יהירה, הוא התמקד בשופט. מול הטענות על הצהובים שנשלפו לשחקניו בחופזה, ראוי להזכיר שאותו שופט ויתר לגיא מזרחי על צהוב שני שהיה שולח אותו למקלחת מוקדמת.
ובזמן שבבאר שבע נערכים לחגיגות האליפות הרשמיות עם חיוך מעט עקום, במכבי תל אביב פתאום יש אווירה של לילה אחרון בפאב: דור פרץ שוב נראה כמו מישהו שאי אפשר בלעדיו, רוי רביבו מדקלם מחדש את השורות על אירופה, וקני מילר קיבל אשרת כניסה לעולם המאמנים הראשיים. משקה ראשון על חשבון רוני דיילה. ועכשיו נשאר רק לדמיין את מיץ' גולדהאר יושב איפשהו בקנדה, מברך שהחיינו ושואל את עצמו אם באמת כדאי לשלוח את מילר בחזרה לגלזגו או לתת לו להמשיך למזוג גם בעונה הבאה.
בכדורגל הישראלי, כמו בחיים, לפעמים כל ההבדל בין דאבל היסטורי לתחושת חמיצות הוא שער אחד, והאמונה המסוכנת שהגביע כבר נמצא בידיו של מיגל ויטור עוד לפני שהמשחק התחיל.