נחזור, ברשותכם, ליום רביעי בשבוע שעבר, לרגע שבו מכבי חיפה סופגת שער שערורייתי, גם ברמת טעות השיפוט המחפירה וגם ברמת השמירה המזוויעה (שוב!) בקרן. דווקא הרגע הכואב הזה, שבו עבודה של 90 דקות נשמטת מתחת לרגליהם של השחקנים שלנו, הוציא מהקבוצה משהו שלא ראיתי ממנה עד לאותו הרגע. ההשתוללות של שחקנים, כאילו זה הרגע הפסידו את גביע העולם ולא הפסידו שוב במשחק חסר כל חשיבות, הראתה בפעם הראשונה העונה שיש לחבורה החבוטה הזו של ברק בכר, בכל זאת, תשוקה. תשוקה למשחק, תשוקה לא להפסיד, תשוקה להפסיק ולאכזב.
מכבי חיפה הגיעה למשחק אמש (שבת) רמוסה, נטולת עידוד (נדון בכך בהמשך), נטולת כבוד, דלילת סגל, דלילת קהל, רוויית אכזבות וכשלונות. גם האוהדים בחוץ לא הקרינו יותר מדי ביטחון, חשש מתבוסה אפילו מול בית"ר שנישאת על גל נצחונות רצופים.
בית"ר, לעומת זאת, הגיעה נפוחה מאוד לסמי עופר. יכולת להרגיש את זה, החל בדיבורים של ברק יצחקי ובמס השפתיים של "מגרש קשה" בקריצה קלה של "אנחנו הולכים לפרק אותם", עבור באוהדים שלהם שהתנהלו כאילו הם עכשיו בדרך להבטיח בקלילות את התואר השלישי ברציפות שלהם בליגה וכלה בשחקנים שלהם על הדשא. משהו בבית"ר הדיף ריח חריף של התנשאות לא מבוססת, כאילו הם עומדים לשחק מול הפועל חדרה ולא מול מכבי חיפה.
האמת? קשה להאשים אותם. אנחנו לא נראים כמו מכבי חיפה כבר תקופה ארוכה מאוד. המועדון מדיף ריח של עייפות חומר עצבנית והמאזן מול הגדולות באמת משדר הפועל חדרה יותר מאשר אימפריה בירוק.
אבל התשוקה, אותה התשוקה שראיתי ברגע השבירה הזה ביום רביעי, היא זו שגרמה לי אישית להיות מעודד עוד לפני המשחק אתמול.
גם תחילת המשחק, ממש הפתיחה, לא העידה טובות כשיירמקוב סידר לביתר הזדמנות פז בערך 20 שניות מהשריקה. מובן ששער באותו הרגע, באותן הנסיבות, יכול היה לשנות הכל, אבל בסוף, כפי שלמדנו - סופרים רק מה שנכנס לרשת.
יצחקי. בית“ר הגיעה זחוחה (מאור אלקסלסי)
ככל שנקפו הדקות, והתברר שלא באנו לשמש כתפאורה במשחק הכתרה, הלכה והתפוגגה לה ההתנשאות הבית"רית. הנחישות הירוקה, המשמעת הטקטית והמוכנות הגבוהה שלנו דחפה את המשחק יותר ויותר לכיוון השער של בית"ר, עד לביצוע המושלם בנגיחה של נבות רטנר ולהתפוצצות המטורפת ביציעים הדלילים.
תראו - חשוב לי לציין ברגע הזה שאני לא אובייקטיבי במאבק האליפות הזה. נכון, אין לנו דריסת רגל בשום מימד במאבקי צמרת כלשהם העונה, אבל בגדול, אני מעדיף לבלוע עקרב חי מאשר לראות את אצילי ושועה חוגגים אליפות.
מעבר להיעדר החיבה הקיצוני שלי לבית"ר ירושלים ולכל מה שהיא מייצגת, מדובר בשני שחקנים שביזו אותנו, הירוקים, כל אחד בדרכו שלו. שועה עשה את זה בהתנהלות מחפירה ומזלזלת במועדון עצמו, בעיקר כששיחק אצלנו וגם לאחר מכן, בכל חגיגה מתריסה שלו אחרי שערים, אבל אצילי - בחיי שזה הרגיש אישי לגמרי, מה שהוא עשה.
יש לא מעט מה לבקר את המועדון על הדרך שבה התנהל מולו במשא ומתן, כמובן, אבל לדפוק לנו סיבוב פרסה כזה אחרי שכבר הצהרת על חזרה, וברגע אחד לשבור את הלב לרבבות אוהדים וירוק על המקום שהחזיר אותך לחיים - אין על כך מחילה.
הקארמה כבר הענישה אותנו השנה לא מעט, אבל אין סרט בעולם שהיא תאפשר לשניים האלו, ובייחוד לאצילי, לחגוג אליפות. לכל הפחות, לא על הראש שלנו.
אחרי השער, יינון סימן פציעה קלה ברגל שמאל וברק יצחקי זיהה את זה - הוא העמיס כדורים לאגף הימני שלו עם אנטווי ומוזי, כשפציעתו של סדריק וכניסתו של קאני גרמו לאגף להיות דליל אפילו יותר הגנתית. עשר הדקות האחרונות של המחצית היו משכב בית"רי על השער שלנו.
אצילי. בחיפה לא שוכחים (מאור אלקסלסי)
בהמון מאמץ ומזל, ירדנו למחצית ביתרון מינימלי, ובנקודה זו ברק בכר הרוויח את לחמו - קודם כל, יינון התאושש ובכדי לסגור את הבור באמצע ובאגף השמאלי, נכנס עלי מוחמד והסית את קאני לחוד ודולב לאגף. מאותו הרגע, ריחו של השער השני שלנו עלה באוויר, נבות רטנר שאף אותו היטב ובמהלך עצום , א-לה פאבל נדבד, סידר לבטאי כדור מול אין-הגנה של בית"ר ומשם קאני נותן עקיצה אישית מתוקה במיוחד מול שער ריק.
ההתנשאות של תחילת המשחק פינתה את מקומה להתקף חרדה של ממש, כשגם ביציעים של בית"ר נשמר שקט לא אופייני ברוב שלבי המשחק. אמנם בית"ר שלטה בכדור, אבל התחושה הייתה שדווקא אנחנו ניתן את המסמר מאשר שבית"ר תחזור.
וכך אכן היה, סטיוארט חזר מן הכפור בביצוע מלוטש, נעץ את המסמר השלישי לשמחתנו ושלח שיירה ארוכה ועצובה בחזרה אל הבירה.
השחקנים כולם נתנו מעל ומעבר במשחק הזה, אין מה לומר. התוצאה בהחלט משקפת את המאמץ הזה, אבל מי שהבריק באמת היה דווקא ברק בכר. תכנית משחק חכמה, ניהול משחק מעולה (החילוף של עלי מוחמד במחצית, החילוף של סטיוארט), זה ברק בכר כמו שרצינו לראות השנה.
מי שספג הררי ביקורות והושמץ די בצדק על אוזלת היד והתסבוכות המיותרות שלו במהלך העונה הבין שהוא צריך לשחק את היד שיש לו ולא את זו שהוא רוצה, וגרף אתמול את כל הקופה. מה זה אומר להמשך? שאלה טובה, אני לא באמת יודע, בטח תלוי בבנייה לעונה הבאה, אבל אתמול, וגם בשבוע שעבר במובנים רבים, ברק הבין שגם עם מה שיש אפשר לעבוד והרבה יותר טוב ממה שעבד לאורך העונה כולה.
באופן כללי, גם אם לא מהפך תודעתי שלם, משחקים מהסוג הזה מספקים לכל הפחות חומר למחשבה לעתיד. נראה שמהריסות העונה העשנה והשחורה הזו יכולים לעלות ולפרוח כמה וכמה פרחים נהדרים, גם מתוצרת בית וגם מתוצרת חוץ.
עוד נדון על כך בסיום העונה, ואני יכול לקוות שהשחקנים וברק יכפרו על החרפות שהמיטו על ראשינו העונה וימשיכו לתת לנו סיבות לחשוב שוב על דרכם במועדון, כיחידים וכקבוצה.
בכר. יש על מי לבנות (מאור אלקסלסי)
מה שבהחלט ניתן להבין כבר עכשיו הוא שהצוות הפיזיולוגי של מכבי חיפה לא יכול בשום אופן להמשיך במתכונתו הנוכחית. שחקנים נופלים כמו זבובים, שני סיומי עונה בממוצע למשחק מהפגרה, פציעות שריר לאורך ולרוחב. אי אפשר להמשיך ככה, נדרשת פה פעולה עצימה מצד המועדון, ושינוי מוחלט של פרוטוקולי הטיפול בפציעות ושימור הכושר של השחקנים. נכון להרגע, כל העניין הזה במכבי חיפה הוא שערורייה רבתי.
טוב, עוד שבועיים לסיום עונת הסיוט, בלומפילד מול מכבי תל אביב ביום רביעי, כשלשתי הקבוצות כבר לא נותר ממש על מה לשחק בליגה. נקווה שאת הנחישות, המשמעת והתשוקה של אתמול יידעו השחקנים, מי מהם שעדיין נותר עומד, להביא גם למשחק הבא.
שבוע טוב וירוק לכולם, ותודה למכבי חיפה שסידרה לי מתנת יומולדת מושלמת אתמול.