יש לא מעט דברים שמכבי ת״א יכולה לקחת מהמשחק אתמול (שלישי) להמשך הדרך, אבל יש דבר אחד שאסור לה לקחת לאף דרך, אף פעם: בשום מצב בעולם, בשום מצב בעולם, שחקן ששומר בפוזשן אחרון של משחק צמוד על שחקן שקולע 45% לשלוש העונה ביורוליג, לא שומר עליו בצורה המחפירה שקיטון וואלאס שמר על ג׳סטין רובינסון. לא בג׳י ליג, לא ב-NBA, לא ביורוליג, לא בנוער מחוזית. ללא לחץ על הכדור ועם נתינת מספיק מרחב לעלות לזריקה, ללא הובלה ליד חלשה, ללא אנרגיה של סוף משחק ועם מנח גוף מקובע שלא מאפשר להגיב מהר לשינוי כיוון, הוא קיבל שלשה על הראש שחרצה משחק שהצהובים יכלו לנצח, וסידרה לברצלונה 87:90 דרמטי.
אושיי בריסט זיהה את האסון המתקרב וניסה להגיע לזריקה גם במחיר עזיבה של קווין פאנטר. זה לא עזר. המחשבה שנדדה אל ים מדר והגב הכואב שלו, תהתה אם הוא, בגוף פצוע אבל מלא אדרנלין, עם ראש חד וצלול שמבין את הסיטואציה, היה מגיב אחרת. מכבי לעולם לא תדע. אבל על שכר הלימוד במזומן שהיא שילמה אתמול על ההגנה של וואלאס היא יודעת גם יודעת. תראו בעצמכם:
היפוך קנים
צריך לומר שלמרות שמאזן הניצחונות שלה בעייתי (4:1), היריבות להן מכבי הפסידה כנראה לא יהיו בחלק העליון של היורוליג העונה, החיפוש אחרי זהות קבוצתית עדיין בעיצומו, וחוסר הוודאות לגבי מי יופיע בשבוע נתון עדיין קיים, הכדורסל של מכבי ת״א במגמת שיפור, ורשימת הבעיות האקוטיות שהיא הציגה במחזורים הקודמים מתחילה להתקצר.
זה לא עוזר בעמודת הניצחונות כרגע אבל יכול לתת נחמה ואופק. איך? ניהול המשחק התייצב בעיקר עם הרכב שמצוות את מדר ולונדברג ביחד. אתמול זה סיפק רבע ראשון עם נתון נדיר: אפס איבודים צהובים ושליטה בקצב. זה גם נבע מחוסר האינטנסיביות של ברצלונה ש״נתנה לשחק״, והשתנה בהמשך. ריבאונד ההתקפה הצהוב, עם 10 כאלה, 32% מסך ההחטאות שלה (הגבוה ביותר שלה עד כה ביורוליג), סיפק לה קצת אוויר. והכי חשוב: העלייה בביטחון בקליעה שהחלה מאז המשחק מול ירושלים ובאה לידי ביטוי באחוזי הקליעה לשלוש (44%), פותחים בפניה אופק התקפי שחסרונו במשחקים קודמים גמרו לה את המשחק מוקדם מדי.
אתמול מכבי לקחה את 6 מ-7 הזריקות הראשונות שלה במשחק מחוץ לקשת. היא סיימה את הרבע הראשון עם 5 שלשות מ-11 ניסיונות, את המחצית הראשונה עם 18 זריקות לשלוש ו-12 זריקות ל-2. זה שינוי מגמה קיצוני, שלא לומר היפוך קנים, שהתאזן במחצית השנייה (9 זריקות נוספות לשלוש). מכבי אמנם לא נחשבת לקבוצת קליעה טהורה, אבל היא כן קבוצה שיכולה לקלוע ויכולה לייצר איום מבחוץ בהרכבים רבים, שיעזור לה בהמשך הדרך, בתנאי אחד: אם היא תצליח למצוא את האיזון ההכרחי והקדוש של זריקות לשלוש יחד עם משחק הצבע.
הפוסט אפ של רומן סורקין כמעט ולא מנוצל, גם דניאל תייס לא מופעל מספיק ולא רואה מספיק נגיעות, והשימוש בפוסט אפ של בונזי קולסון, שנראה אבוד מתחילת היורוליג, כמעט ונעלם לחלוטין. זה משפיע ישירות גם על מספר העבירות שהיא סוחטת וזריקות העונשין שלה (מקום 16 ביורוליג). לא מעט קבוצות יורוליג החזירו את הפוסט אפ הישן והטוב לאופנה, משולב בצורה אסתטית עם עוד אקשנים באותה התקפה, אם זה פיק אנד רול או תנועה בצד החלש. זה תמיד היה כלי אפקטיבי שסחט עבירות, כיווץ את ההגנה, נתן מבטים טובים וייצר נקודות בצבע. גם למכבי ת״א יש את הכלים להפוך את זה לכלי משמעותי ברפרטואר ההתקפי שלה.
לונדברג, נתן שליטה בקצב עם מדר (EUROLEAGUE)
מדר-גה אחרת
הוויכוח אם ים מדר ראוי להיות שחקן מרכזי ביורוליג נגמר. עוד יהיו לו עליות וירידות, עוד יזכירו לו את תג המחיר שלו, אבל ים מדר הגיע לעונה הנוכחית כדי לקחת את ההזדמנות שקטש הניח בפניו ולא להביט אחורה. אם ההטעיה והג׳אמפ מחצי מרחק זה סימן ההיכר שלו, עליית המדרגה שלו חייבת להיות ביציבות בקליעה לשלוש כמו שעשה אתמול (3 מ-5). זה גם יעזור לו להגיע לצבע ולהוציא משם לקלעים. השילוב שלו עם איפה לונדברג מצטייר כציוות הנכון שמאפשר לו גם להפעיל אחרים וגם להפעיל את עצמו.
המצ׳ אפ המשמעותי של המשחק היה שלו מול רובינסון. מדר מילא אותו בארבע עבירות (סחט 8 עבירות סך הכל), הוציא אותו לנוח וכך קיבל מרווח נשימה כשקיבל את אומוג׳ה גיבסון, שומר פחות דומיננטי. הימים בהם אנחנו מתפעלים מישראלי שלא ציפינו ממנו לתת הצגה ביורוליג חלפו עברו להם, אנחנו כבר לא ב-1988, ומדר הוא לא איציק כהן בגמר מול טרסר מילאנו. אבל הוא כן נתן אתמול קפיצת מדרגה אחרת של דומיננטיות. תארו לעצמכם עוד גארד אקספלוסיבי לידו שנותן איום דומה והדיון כבר יהיה על מכבי ת״א אחרת. אבל כרגע הוא תיאורטי בלבד.
מודל בעייתי
כן היה שיפוט מפוקפק אתמול שהשאיר טעם חמוץ של קיפוח, בעיקר באי שריקה על עבירה בוטה על קולסון ובבעיטה של טייריס מרטין בים מדר שלא נבחנה מספיק לעומק. אבל ללא קשר לשיפוט, זה היה מסוג ההפסדים ששורף לאוהדים בחזה, שהיה צריך, היה אפשר, אולי חובה היה, לקחת.
ברצלונה של העונה היא קבוצה עם כמות כשרון יחסית מוגבלת, ללא גבוה יוצא דופן בדומיננטיות שלו, שחסרה את האינטנסיביות ההגנתית לאורך חלקים גדולים במשחק. כמו שמכבי ת״א הייתה תלויה במדר אתמול, ברצלונה תלויה בקווין פאנטר לאורך כל העונה, וזה מודל קבוצתי בעייתי שלא יכול לשרוד במקומות עם חמצן גבוה ביורוליג. היא גם הראתה שוב שמכבי תלויה לחלוטין ברמת האגרסיביות והאינטנסיביות של היריבה שלה. כשהווליום של הלחץ על הכדור עולה, מכבי דועכת. כשמונעים כדור ממדר, ההתקפה תקועה. אז עזבו את השופטים, תעבדו על עוד אפשרויות יצירה של גארדים, תכניסו את קלארק לעניינים, תעשו עוד אימון על תיאום הגנתי, תזרקו עוד כמה מאות זריקות ביום.
מדר - קפיצת מדרגה אחרת של דומיננטיות (EUROLEAGUE)
תשוחרר ספרד
לא צריך להיות אוהד מכבי תל אביב כדי להרגיש כיווץ כואב בבטן כשהחלל בפלאו בלאוגרנה מתמלא בקריאות "פלסטין ליברטה" (תשוחרר פלסטין) וביציעים מונפים דגלי אש״פ. עבור הקהל הישראלי, הקריאות הללו אינן עוד מחאה פוליטית לגיטימית אלא קריאה מפורשת לשלילת זכות קיומו של העם היהודי בארצו. זה מקומם ומצמרר, גם אם לצערנו כבר התרגלנו.
אם לראשי היורוליג היה עמוד שדרה מוסרי ויושרה ספורטיבית, משחק כזה היה נעצר מיד עד להרחקת אחרון המפגינים, לצד ענישה חריפה וסנקציות נגד קבוצה מארחת שמאפשרת לאולם ספורט להפוך לבמה להסתה.
עבור ברצלונה וקטלוניה, העצמת העין הזו והחיבוק החם שמקבלות תנועות בשם הפרוגרסיביות אינם רק מפגן של צביעות אלא הם תהליך מסוכן שיחזור אליהן כבומרנג. כשעיר אירופית מפוארת מוותרת על ערכי המערב, על הסובלנות האמיתית ועל הזהות שלה לטובת הקצנה דתית, היא אינה פוגעת רק בישראל; היא פוגעת בראש ובראשונה בעתיד של עצמה. כל מה שנותר הוא לקוות שבבחירות הקרובות בספרד היא תשוחרר מהברית האדומה-ירוקה.