הכתבה הזאת, באופן לא שגרתי, תתחיל בשאלה - איפה נמצא אצטדיון הכדורגל הגדול בעולם? התשובה, באופן לא שגרתי, נמצאת בצפון קוריאה. אצטדיון ה-1 במאי בפיונגיאנג מכיל לא פחות מ-113,281 מקומות, מה שמציב אותו מעל המרקאנה, מעל קאמפ נואו, מעל כל מגרש כדורגל בעולם.
עכשיו, איך לא, עולה השאלה - למה. נבחרת הכדורגל של צפון קוריאה אמנם השתתפה במונדיאל ב-1996 ושוב ב-2010, אחרי מספר שנים בהן בחרה שלא להיכנס למונדיאל. היא אף שיחקה באליפויות אסיה, אבל קשה להגיד שמדובר בנבחרת כדורגל מוצלחת.
רובנו, כולל הח"מ, לא מכירים כדורגלן צפון קוריאני. הנמדינה משתתפת באופן פעיל במשחקים האולימפיים ואף זכתה במספר מדליות, אך לרוב בענפים כמו טניס שולחן, צלילה והיאבקות. הם זכו בשש מדליות במשחקים האולימפיים האחרונים.
מדוע צפון קוריאה צריכה את מגרש הכדורגל הגדול בעולם? התשובה, כמעט כמו כל דבר במדינה, מתחיל מהרצון לעשות 'דווקא' לשכנה הדרומית. המדינה השכנה זכתה במהלך שנות ה-80' באירוח משחקים אולימפיים, אולימפיאדת סיאול ב-1988, במה שנתפס בעיני הדיקטטור המנוח קים ג'ונג און כקבלתה לחבר העמים הבינלאומי. צפון קוריאה רצתה להיתפס בתור הקוריאה הלגיטימית, והחליטה לנסות לארח את פסטיבל הנוער הבינלאומי שנה לאחר מכן.
צפון קוריאה בנתה שורה ארוכה של מבנים ברחבי המדינה, בראשם אצטדיון שנבנה תוך שלוש שנים בלבד על שטח של 22,500 מ"ר. יש לא פחות משמונה קומות באצטדיון רונגאדו, כשהוא שופץ ב-2014 ואף צומצם מ-150 אלף מקומות מיושנים ל-114 מודרניים. לטענת הרשויות במדינה הוא יכול להגיע ל-150 אלף צופים, מה שיהפוך אותו לאצטדיון הגדול ביותר סך הכל (כשהשיא הנוכחי שייך לאצטדיון נרנדה מודי בהודו, מגרש קריקט עם 132 אלף מקומות).יש בו חדרי טיפולים, חדרי הלבשה, מתחמי אימונים פנימיים, את הלוגו של פיפ"א וכמובן את הדיוקנאות של ג'ונג איל וקים ג'ונג און.
צפון קוריאה אירחה את אותה תחרות נוער, אבל כמעט ולא אירחה את הדבר לשמו הוא נוסד, על הנייר, משחקי כדורגל. נבחרות הגברים והנשים של צפון קוריאה "מסתפקות" באצטדיון אחר במדינה עם 70 אלף מקומות, כשהמגרש עלה לכותרות בעיקר בהקשרים שליליים, כטבעה של המדינה. מספר קצינים בכירים בצבע הצפון קוריאני שהורשעו בניסיון התנקשות בג'ונג איל הוצאו בו להורג, למשל.
במקרה אחר, האצטדיון שימש למטרות שלום. ב-2018 נשיא דרום קוריאה מון ג'י אין נאם לעיני 150 אלף צפון קוריאנים, מה שהפך אותו לאחד הנאומים הנצפים ביותר בהיסטוריה. שי ג'ינגפינג השתתף בעצרת באצטדיון לעיני צופים רבים, כשלרוב הוא משמש לטקסים ולפולחן אישיות, כמיטב המסורת במדינה.
ובכל זאת, היו בו אירועי ספורט בודדים. בשנות ה-90 אירוע ההאבקות "ההתנגשו תבקוריאה" התקיים לעיני 150 ו-190 אלף לפי הרשויות המקומיות, סכום שנוי במחלוקת. הוא נכנס לספר השיאים של גינס בתור האצטדיון שאירח את תחרויות ההתעמלות הגדולות ביותר בעולם. הוא אף אירח מספר משחקים במוקדמות אליפות אסיה עד גיל 23.
מה קרה בפועל? תפוסה של כ-15%. המשחק הנצפה ביותר היה זה בין צפון קוריאה להונג קונג, הראשון בקמפיין, לעיני 14,500 צופים. צפון קוריאה לא הפסידה במשחק אחד והעפילה לאליפות, כשהמשחקים נערכו על פני דשא סינתטי. אז מה בעצם קורה שם? למה צפון קוריאה משתתפת בכלל באירועי ספורט?
היו סיפורים על שחקנים וספורטאים צפון קוריאנים שניסו לברוח מהמדינה בשל אירועי ספורט. קים ג'ונג איל השקיע בפיתוח תשתיות ספורט במשך שנים ללא הצלחה של ממש, וזה הוביל למצב בו קיים אצטדיון גדול וריק. אצטדיון שנועד כדי לעשות דווקא, ובסופו של דבר לא הצליח לייצר תרבות כדורגל של ממש. ברמה מסוימת, זאת לא הייתה מעולם המטרה. כדורגל הוא משחק של שמחה, משחק שאמור להביא אור לאוהדים שלו. בפועל? מעבר לגג יפה ופרופגנדה, אין שם יותר מדי.